"שלח לך אנשים": למה לא מרגלות?

הכלי יקר מעלה, בשני אופנים שונים, את האפשרות של שליחת נשים לתור את הארץ. יכול להיות שכל הסיפור היה נגמר אחרת לגמרי. יעל לוין על פרשת שלח

חדשות כיפה ד"ר יעל לוין 15/06/17 16:26 כא בסיון התשעז

 "שלח לך אנשים": למה לא מרגלות?
חיילת בשטח, צילום: Gili Yaari /FLASH90

מבוא

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ מייחד מקום בפירושו כלי יקר על תחילת פרשת המרגלים (כלי יקר, לובלין שס"ב, במדבר יג, ב, קיא ע"ג-ע"ד) לשאלה מפני מה לא נשלחו נשים לתור את הארץ. דבריו בעניין זה מובאים לאחר הצגת שלוש פרשנויות שונות הנדרשות למשמעותן של המילים "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" (במדבר שם). ביאורו הראשון מתייחס לעובדה כי בגין עוון המרגלים, שגרר בעקבותיו את בכיית העם, סובבו ישראל במדבר ארבעים שנה כנגד מסע המרגלים שארך ארבעים יום. שלא כמו העם, למשה רבנו עצמו צמחה תועלת משליחת המרגלים ומחטא זה, שכבר נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ובעקבות החטא זכה הוא לחיות ארבעים שנים נוספות.

לפי ביאור נוסף המובא שם, משה נצטווה לבחור ברוח הקודש את האנשים הראויים לשליחות, ולא להסתמך על תדמיתם הציבורית של מועמדים אפשריים, שכן פעמים רבות אנשים "חניפים" יוצרים רושם ציבורי מוטעה; הם מראים את עצמם ככשרים ואין תוכם כברם. בביאורו השלישי מציין הכלי יקר כי משה נצטווה לבחור אנשים שהיו כשרים באותה השעה, גם אם הקב"ה צפה וראה שהם עתידים להיות בעצה הרעה.

 

אנשים - ולא נשים?

לאחר מכן הכלי יקר מציע שני ביאורים לשאלה מדוע משה לא בחר לשלוח נשים לרגל את הארץ. הנימוק הראשון מסתמך על דרשה בספרות חז"ל (ראו במדבר רבה, טז, ו, סט ע"א) המטעימה שפרשת המרגלים נסמכה למעשה מרים משום שהיא לקתה בצרעת על דיבורה נגד משה והמרגלים היו אמורים להפיק לקחים ולהיזהר בלשונם ולא להוציא את דיבת הארץ רעה. לפיכך הצטרך הכתוב להדגיש בציווי הנוגע לבחירת המרגלים: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" דווקא. כמו כן, לא מצאנו בתורה שאהרן עצמו נענש על הדיבה שהוציא משום שמרים יזמה את העניין, והכתוב ביקש לומר שלשון הרע מצויה בקרב הנשים במידה רבה יותר מאשר בקרב הגברים. כראיה מביא הכלי יקר את מאמר חז"ל הנודע "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם תשעה נטלו נשים כו'" (קידושין מט ע"ב), וכן הוא מזכיר בכוללנות שהנשים הן פטפטניות ודברניות. משום כך הכתוב תלה את הדיבור במרים מכיוון שהיא התחילה בקלקלה ואהרן היה טפל לה. ולכן ההדגשה בציווי הנוגע לשליחת המרגלים מושמת על היותם "אֲנָשִׁים" כדי לומר שאין זה מדרכם לספר לשון הרע.

נעיין עתה בהיבטים הקשורים לנימוק זה באופן ביקורתי. באשר למוטיב המוזכר לפיו הנשים הן דברניות ופטפטניות, הכלי יקר אינו מציין מקור כלשהו לרעיון זה בצורה מפורשת. אולם אפשר להזכיר כי האמירה שהנשים דברניות מופיעה במקורות אחדים (בראשית רבה, מה, ה, עמ' 452–453; ברכות מח ע"ב), וכן תכונה זו מיוחסת לנשים ככלל ולמרים בפרט בהקשר של חטא מרים עצמו (דברים רבה, ו, יא, קיג ע"א. וראו מאמרי "מדרש ראשי האימהות", עמודים, 681, 6). בספרות חז"ל מצויים אף מקורות נוספים המשקפים את העמדה שהנשים הן דברניות ורכלניות.

אולם חשוב לציין שהכלי יקר אינו מזכיר את הוצאת הדיבה שהייתה קשורה לפרשת יוסף ואחיו. אפשר להטעים כי מתבקש ליצור זיקה בין מאורע שהתרחש בסמיכות לפרשת המרגלים, וכמו כן פרשת יוסף ואחיו הייתה קודם מתן תורה. עוד ראוי להזכיר, למצער במאמר מוסגר, שקיים מקום לבחון מחדש את האמירות הללו בדבר היותן של הנשים דברניות ורכלניות יותר מאשר הגברים, ולבדוק אם בזמננו "נשתנו הטבעים" מההיבט הזה. בהקשר זה אפשר להפנות בין היתר לפסק הדין המרשיע שניתן לאחרונה בעניינו של העיתונאי יגאל סרנה בנוגע לדברי הדיבה הקשים שפרסם נגד ראש הממשלה מר בנימין נתניהו ורעייתו שרה.

חשוב לציין שהכלי יקר נדרש לחלקה של מרים בהוצאת הדיבה גם בהתייחסות לפרשת קורח ועדתו (כלי יקר, במדבר טז, כא, קטו ע"ב), והוא מדמה את חטא קורח ועדתו לחטא של מרים ואהרן בדיבורם נגד משה. מרים הייתה היוזמת ו"ההתחל' לדבור" בעוד אהרן היה טפל לה, ומשום כך לא מצינו שהוא נענש. באורח דומה הכלי יקר מבקש ללמד "קצת זכות" על עדת קורח בסברו שהיא לא באה מצד עצמה לידי חטא אלא הוסתה. ואף אם היא הייתה ראויה לעונש כלשהו, הרי שלא הייתה ראויה לעונש שחומרתו שווה לזה של המסית גופו (לעניין הדמיון בין מעשה מרים וחטא קורח ראו אף ביאורו של כלי יקר לבמדבר יז, ה, קטו ע"ד).

 

חטא המרגלים ומי מריבה

והנה, בהקשר לדיוננו חיוני להסתייע אף בקטע פרשנות נוסף של הכלי יקר בנוגע למרים. כך בביאורו לפסוק "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (כלי יקר, דברים א, לז, קכז ע"ד–קכח ע"א) הוא מעלה את השאלה בדבר הזיקה שבין הגזרה שנגזרה על משה שלא יכנס לארץ לבין חטא המרגלים, זיקה המוזכרת בדבריו של משה רבנו גופו כאן. הכלי יקר מציין שפרשנים התחבטו בשאלה זו, אולם ההסברים שהעניקו אינם לדידו מספקים, והוא מציע שני טעמים משל עצמו לעניין.

לפי הטעם הראשון, שורש חטא המרגלים ושורש חטא מי מריבה אחד הוא; מקורם בחוסר אמונה. המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה והעם בעקבותיהם בבכייתם היו קטני אמונה, למרות שקודם לכן היו בעלי אמונה, ועליהם נאמר "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). במעמד מי מריבה לא עלה בידו של משה לחזק את העם באמונתם ולהשיבם למצבם משכבר, קודם החטא. משום כך נאמר "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יב); המילה "הֶאֱמַנְתֶּם" מורה על "לשון מפעיל", ועל כן נחשב לו למשה כאילו החטיאם. לפיכך נגזר עליו עונש זהה לעונש שנגזר על העם בעקבות חטא המרגלים, וכמוהם - הוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל.

הטעם השני שהכלי יקר מעלה בעניין הזיקה שבין מי מריבה לבין חטא המרגלים הוא כי בשל גזרת המרגלים נתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה, הגיע זמנה של מרים להיפטר מן העולם מחמת זקנותה ובעקבות מיתתה וחסרון המים שנוצר לאחר מכן נתגלגל ובא לעולם חטא מי מריבה, ונגזר על משה שלא יכנס לארץ. אם כן, חטא המרגלים הביא בעקבותיו את חטא מי מריבה, ולדידו של הכלי יקר אילו "לא חטאו המרגלים היו נכנסים לארץ מיד עם מרים ולא היה משה בא לכלל עונש זה". לפי דבריו אלה ראויה הייתה מרים מצד עצמה, חרף חטאה, להיכנס לארץ ולהכניס את העם אליה לצד משה, אילולא חטא המרגלים, ורק מכיוון שהעם השתהה במדבר ומרים הגיעה לגיל זקנה - לא עשתה כן. אם כן מדבריו של הכלי יקר עולה שפעלו כאן נסיבות אובייקטיביות חיצוניות, ואין לתלות את חוסר הכנסתה של מרים את העם לארץ במהות אינהרנטית שהתהוותה בעקבות חטאה. יצוין עוד שהכלי יקר אינו מזכיר בפרשנותו זו שנגזר על משה שלא יכנס לארץ, שלא כדבריו בביאורו לפרשת המרגלים.

נמצא כי למרות שלפי נימוקו הראשון של הכלי יקר בשאלה מדוע לא נשלחו נשים לתור את הארץ, מצטיירת מרים באור שלילי, הרי שמכל מקום עניין זה בא על תיקונו במידה כלשהי בפרשנותו הנדונה לספר דברים.

 

הנשים מחבבות את הארץ

על רקע הדברים הללו אנו עוברים לדון בהנמקה השנייה הנמצאת בכלי יקר בפרשת המרגלים בשאלה מדוע לא שלח משה רבנו נשים לרגל את הארץ, הסבר שהוא בעל אופי חיובי כלפי ציבור הנשים. בהקשר זה ראוי להזכיר שאפשר להעלות את ההשערה כי מעצם העובדה שהכלי יקר בחר להביא הנמקה שנייה מסתבר שדעתו הייתה שהנימוק הראשון איננו חזק כדבעי.

הכלי יקר מזכיר תחילה את הנאמר בילקוט שמעוני (פינחס, רמז תשעג, מהדורת הימן-שילוני עמ' 527), שמקורו בספרי במדבר (פנחס, קלג, מהדורת כהנא עמ' 447), ולפיו "ייפה כח הנשים מכח אנשים", שהאנשים אמרו "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) והנשים אמרו "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה" (שם כז, ד). על רקע זה אומר הכלי יקר שה' בכבודו ובעצמו סבר כי מן הראוי היה לשלוח בתור מרגלים נשים המחבבות את הארץ משום שהן לא יספרו בגנותה. אולם הציווי  "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים" בא להורות שמכל מקום ה' ציווה את משה לשלוח גברים שהם לדעתו כשרים ושהארץ חביבה עליהם. כלשונו: "'שלח לך' לדעתך 'אנשים' אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים". לפי דברי הכלי יקר הללו הקב"ה היה מעדיף מצד עצמו שיישלחו נשים לתור את הארץ, אולם מכל מקום הוא סמך על משה רבנו שישלח גברים כשרים המחבבים אותה.

ראוי להזכיר כי בשנים האחרונות ניכר במובהק עניין מחודש בהנמקה שנייה זו המצויה בדברי הכלי יקר בפרשת המרגלים, ואפשר אפילו לומר שהיא נוכסה בזמננו מחדש, בין היתר - אך במפורש לא בצורה בלעדית - בידי חוגים אורתודוקסים פמיניסטים. לעומת זאת, ההנמקה הראשונה בדבריו נדחקה במידה כלשהי הצידה והיא אינה מוזכרת במידה שווה לנימוק השני. עם זאת ההסבר השני בפרשנותו של הכלי יקר בספר דברים, פועל מכל מקום כדי למתן במידה מסוימת את יחסו של המחבר לחטאה של מרים.

 

סיכום

לגופו של עניין, חיוני לציין כי עריכת הקבלה והשוואה בין חטאה של מרים לבין חטא המרגלים מצביעה על כך שמכל מקום חטאה היה פחות בחומרתו מחטאם של המרגלים; היה זה חטא שנעשה בידי אדם יחיד, שהעונש עליו היה צרעת ולא מיתה. מרים פָּרְעָה את עונשה, העם חלק לה  כבוד, ולאחר מכן היא שבה למתכונתה הראשונה בתור אחת ממנהיגי העם. לפי המוזכר בבבא בתרא (יז ע"א) מרים זכתה למות מיתת נשיקה בדומה למשה ולאהרן. לעומת זאת,  המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, דבר שהביא בעקבותיו לבכיית העם, ונגזר עליהם שלא יכנסו לארץ.

והנה, לשיטתו של הכלי יקר עצמו בפרשנותו לספר דברים, אלמלא חטא המרגלים הייתה מרים זוכה להכניס את העם לארץ, והחטא שחטאה בו, אשר עוונה נרצה - לא היה מעכב בידה. הכלי יקר מציין כאמור בהקשר זה כי לו המרגלים לא היו חוטאים, אף משה לא היה חוטא והיה זוכה להכניס את העם לארץ. נמצא כי גם אם מרים פתחה בקלקלה, העונש שקיבלה על הוצאת הדיבה נגד משה היה מכל מקום קל יותר בהשוואה לעונש שנגזר בגין עוון המרגלים.